אילן גולדשטיין חוזר אחורה בזמן: האמן בתערוכה שב ובוחן את חוויות בית הספר שעיצבו אותו - אותם רגעים יומיומיים. דרמות קטנות. מבטים. שמחות וגם התמודדויות- כל אלה חוזרים ונשזרים מחדש בציור. באמצעות הציורים הוא מתבונן במרחב הבית ספרי כאתר של זיכרון. עיצוב זהות, ולעיתים גם של פצע. ד רך תהליך ציור מדויק, ממושך.
מה יש בזיכרונות הילדות שממשיך להדהד בנו גם עשורים אחרי?
אילן מבקש לבחון מחדש את חוויות הילדות שלו - על הטוב והפחות טוב שבהן - מנקודת המבט של אדם בוגר. הוא חוזר למקומות ההם לא כדי לשחזרם באופן תיעודי. אלא כדי להבין, לעבד, לפרוס ולטוות מחדש את הרגעים ההם דרך עין רגישה ובשלה יותר.
הציורים המשפחתיים בשחור-לבן מעבירים תמימות קפואה בזמן - ושימשו עבור האמן שער לעולם שנראה מרוחק, אך טמון בו המטען הרגשי שממשיך להפעיל אותו גם כיום. אילן שאהב בילדותו להתבונן באלבומי המשפחה שוב ושוב, מצא בציור דרך חדשהלהיכנס לתוך הדימויים ההם, להתיידד איתם במשך זמן ממושך ולהוציא מתוכם שכבות שלא היו גלויות קודם. כל ציור הפך לתהליך חקירה אישי שבו מתחדדת ההבנה: לא רק מה היה שם - אלא גם איך הייתה החוויה, מה נשכח מתוכה ומה נאסף והמשיך הלאה.
שם התערוכה הוא מתוך שיר של זאב נחמה
