המרחב הבית ספרי נשאר.

אך בעצם הכל השתנה. היכולת של בית הספר לקבל תלמידים, סביבה מוארת, רעש, קולות למידה ואינטראקציה חברתית-לא התקיימו תקופה ארוכה.  התלמידי לקויי הלמידה המשיכו להגיע לבית הספר למסדרונות ריקים, לשקט, לחושך, לערימות  של כסאות, לכיתות ריקות מתלמידים, 

למסדרונות אפלים ולחצר דומיה. 

הם –לומדים, לבד! מציאות חדשה, זמן קורונה!

במסגרת שיעורי הצילום, התבקשו התלמידים לצלם את עצמם.

הפעם לא סלפי מחמיא בו הם מחפשים את הזווית המחמיאה ביותר, אלא לסובב את המצלמה ולצלם את הפנים המוסתרות במסכה מקרוב. איך אני מרגיש עם מסיכה על הפנים? כל תלמיד הגדיר וכתב רגש על התמונה בה הוא מצולם עם מסכה.

בעקבות הרגש, יצאו התלמידים לצלם את הסביבה הבית ספרית, כשהם מחפשים את הפריים המדויק שיעביר את הרגש הזה שעולה בימי הקורונה עם פנים עטויות מסיכה בבית ספר שהתרוקן מתלמידיו.

התערוכה משלבת צילומי פורטרט אישי, צילומי סביבה וטקסטים קצרים אותנטיים שכתבו בני הנוער כתגובה לצילומי המרחב. שיטת העבודה מתבססת על מתודה של photovoice  שבה התלמידים נותנים פרשנות טקסטואלית לצילום האישי שלהם.

התערוכה מאפשרת לצופים להתחבר לנקודת המבט הייחודית והאותנטית של בני נוער במצב הנוכחי ולהבין מה מרגישים תלמידי בתי הספר שלנו בתוך הסערה הגלובלית בה אנו נמצאים.

מדריכת פוטותרפיה: ליסה סבן | אוצרות והפקה: אפרת סופר